העסקת פרילנסר נראית לבעלי עסקים רבים כמו "פתרון קסם" שבו הם יוכלו להעסיק עובד בעסק שלהם, ולחסוך מעצמם את תשלום מלוא הזכויות הסוציאליות של העובד. עלויות המעסיק לעובד שכיר מסתכמות בכ- 30% נוספים, מעבר לשכר עצמו: דמי חופשה, דמי הבראה, דמי נסיעה או הוצ' רכב, דמי ביטוח לאומי, הפרשה לפנסיה ולפיצויים (שלבדה עומדת על 12.5%), דמי מחלה וכן השלמת פיצויים ודמי הודעה מוקדמת, במקרה של פיטורים ובהתאם לוותק של העובד. בנוסף לכך, צריך לשלם לעובד גם גמול עבודה בשעות נוספות או גמול עבודה בשבת ובחג, לפי היקף עבודתו. מעבר לזה, ישנן עוד הרבה חובות אחרות שמתקיימות בין עובד ומעביד (כגון חובת השימוע), ועוד. האם באמת אפשר לחסוך את כל ההוצאות הנ"ל ולהימנע מהם, ע"י העסקת פרילנסר שימסור לכם חשבונית בסוף כל חודש בהתאם לסכום הקבוע והידוע שיסוכם עימו? האם אפשר לערוך ולנסח הסכם העסקה שבו ייכתב במפורש שמערכת היחסים בין הצדדים היא מערכת חוזית של מזמין/קבלן ולא של עובד ומעסיק, ובכך לעגן את היחסים המשפטיים בין הצדדים בצורה נאותה וללא חשש? ביה"ד לעבודה קבע לא אחת, שיחסי עבודה אינם נקבעים ע"י הניסוח או הפרשנות שהצדדים העניקו להם בחוזה ביניהם. מעמדו של אדם כ"עובד" מוגדר ע"י בית הדין לעבודה כ"סטטוס", וסטטוס הוא לא רק משהו שכותבים ב"ווצאפ", וגם לא משהו ששני צדדים יוצרים ביניהם בחוזה. משמעות הדבר היא, כי התניית הצדדים בחוזה ביניהם, כי מעמדו של צד אחד יהיה כ"עצמאי" או "כקבלן" וכי לא יחולו בין הצדדים יחסי עובד מעסיק, אינה מספיקה, אלא יש לבחון וללמוד מנסיבות העניין ובהתאם לדין, האם בפועל יחסי הצדדים היו של "מזמין וקבלן" או יחסי "עובד ומעסיק". מעמדו של אדם כעובד נקבע עפ"י מבחנים אובייקטיביים, שפותחו במשך השנים עפ"י הפסיקה של בתיה"ד לעבודה. כך, כאשר ביה"ד לעבודה בוחן אם התקיימו בין שני צדדים יחסי עובד-מעביד, הוא מיישם עליהם שורה ארוכה של מבחנים עובדתיים, שבהתאם להם, הוא מכריע אם כן התקיימו (או לא התקיימו) יחסי עבודה. הנה כמה דוגמאות למבחנים כאלה: מי סיפק לפרילנסר את כלי העבודה או אמצעי העבודה; האם הביא אותם "מהבית" או שהם סופקו ע"י המעסיק? היכן נעשתה עבודתו של הפרילנסר; האם במקום עסקו של המעסיק או שיש לפרילנסר עסק משלו? מי קבע את שעות ומועדי עבודתו של הפרילנסר; האם הוא עצמו או שמא מעסיקו? מה השכר ששולם לפרילנסר; האם הוא דומה לשכר שהיה משולם לו כשכיר? או גבוה ממנו באורח משמעותי? האם הפרילנסר השתלב במפעלו או בעסקו של המזמין והיה לחלק בלתי נפרד מהארגון, ועסק בעיסוקי הליבה של המעסיק? או שהשירות שניתן על-ידו היה חיצוני, מופרד ומובחן, באופן שאינו משתלב ב'ליבת העיסוק' של המזמין? האם לפרילנסר היה עסק משלו, שבו הוא נתן את שירותיו גם ללקוחות אחרים כפי רצונו, או שכל פרנסתו הייתה תלויה בעבודה שהוא קיבל מהמזמין? ובכלל, האם המזמין היה זה שהכתיב את צורת ההתקשרות הזאת, או שמא הפרילנסר הוא זה שדרש אותה? אלו הם המבחנים העיקריים, וכשמבינים את העיקרון שעומד מאחוריהם, מבינים דבר חשוב ביותר: מה שהצדדים יכתבו בהסכם שיחתמו עליו איננו משנה, אלא – מה התמונה העובדתית העולה מן ההתקשרות ביניהם, ומהם המסקנות המשפטיות הנלמדות ממנה, הם שיקבעו את מעמדו של הפרילנסר. לכל המצקצקים שחושבים: "איך יכול אדם בגיר ובר דעת (להלן: "הפרילנסר") לחתום על חוזה מכובד שבו כתוב שאין בינו לבין בעל-חוזהו יחסי עובד ומעסיק, לבוא ולטעון ההפך? הרי חוזים יש לכבד ולקיים!" ובכן, התשובה היא, שבמציאות של יחסי העבודה ובעולם העבודה, לפעמים יש צד מנוצל וצד מוחלש שזכויותיו מקופחות. לא תמיד צד זה הוא העובד, ועל-כן מסיבה זו, יש לבחון בזהירות רבה את תום הלב של הצדדים בהתקשרותם בעסקה מעין זו. החוכמה היא, אם כן, להבין האם הקונסטרוקציה שבה אתם מעסיקים פרילנסר, חושפת אתכם לסיכונים, האם אלו סיכונים שאתם מודעים להם ומוכנים ומסכימים לקחת על עצמכם, והאם, אחרי שהבנתם והפנמתם את הסיכונים הללו, לא יהיה נכון יותר להעסיק אותו כשכיר.