חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, מעגן את זכותם של עובדים בישראל לחופשה שנתית בתשלום. מאמר זה מפרט את העקרונות המרכזיים של החוק, כולל זכאות, חישוב ימי החופשה, ושווי יום חופשה. חוק חופשה שנתית מבטיח את זכותם של עובדים בישראל למנוחה ופנאי. הבנת הזכויות והחובות על פי חוק זה חשובה הן לעובדים והן למעסיקים, ומסייעת ביצירת סביבת עבודה הוגנת ובריאה. למי מגיעה חופשה שנתית? •כל עובד בישראל זכאי לחופשה שנתית בתשלום, היקף צבירת החופשה תלוי בהיקף משרתו. •הזכאות חלה גם על עובדים זמניים ועובדים בניסיון. •כמות ימי החופשה שניתן לצבור משתנה בין עובדים שמועסקים 5 ימים בשבוע לעובדים שמועסקים 6 ימים בשבוע. כמה ימי חופשה מגיעים? •מספר ימי החופשה תלוי בוותק של העובד במקום העבודה ובמספר ימי העבודה בשבוע בשנים 1-5: 12 ימי עבודה בשנה ה-6: 14 ימי עבודה בשנה ה-7: 15 ימי עבודה בשנה ה-8: 16 ימי עבודה בשנה ה-9 ואילך: 17 ימי עבודה בתוספת יום נוסף לכל שנת ותק נוספת עד מקסימום של 20 ימים בשנה ה- 12 ואילך. •עובדים בשבוע עבודה של 6 ימים זכאים למספר ימי חופשה גבוה יותר: בשנים 1-5: 14 ימי עבודה בשנה ה-6: 16 ימי עבודה בשנה ה-7: 18 ימי עבודה בשנה ה-8: 19 ימי עבודה בשנה ה-9 ואילך: 20 ימי עבודה בתוספת יום נוסף לכל שנת ותק נוספת עד מקסימום של 24 ימים בשנה ה-13 ואילך. חישוב שווי יום חופשה •שווי יום חופשה מחושב לפי השכר הרגיל של העובד. בשכר הרגיל יש לקחת בחשבון כל תמורה, בכסף או בשווה כסף, המשתלמת לעובד על ידי המעסיק בעד שעות העבודה הרגילות (אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי שחל על העובד). •אצל עובדים במשכורת חודשית נהוג לחשב שווי יום חופשה אחד ע"ח חלוקת השכר החודשי במספר ימי העבודה בחודש. •אצל עובדים בשכר שעתי או יומי, נהוג לחשב את ממוצע השכר ב-3 החודשים שקדמו לחופשה, אולם אם חודשים אלה לא היו מלאים, יש לבצע את החישוב לפי ממוצע רבע השנה המלאה ביותר בשנה שקדמה ליציאה לחופשה. לפי לשון החוק, יש לבצע את החישוב ע"י חלוקת רבע השנה המלאה ביותר בשנה שקדמה ליציאה לחופשה, ב- 90, אולם בפרקטיקה נהוג לחשב לפי ממוצע השכר, כאמור לעיל. חישוב הזכאות לצבירת חופשה במשרה חלקית •עובדים במשרה חלקית זכאים לצבירת ימי חופשה באופן יחסי להיקף משרתם. •היחס איננו מחושב באופן ישיר לחלקיות המשרה, אלא לפי מספר ימי העבודה בשנה, חלקי 200. •לדוגמא: עובד שמשרתו היא חלקית והוא עובד 5 או 6 ימים בשבוע, יהיה זכאי לצבירה מלאה של כמות ימי החופשה כמפורט בטבלה לעיל. עובד שמועסק במשרה שעתית ועובד 10 ימים בחודש, למשל, ובסה"כ 120 ימים בשנה, יהיה זכאי לכמות ימי חופשה המחושבת לפי 120/200 מתוך כמות הימים המקסימלית שמפורטת לעיל. נקודות חשובות נוספות צבירת ימי חופשה: לפי החוק לא ניתן לצבור חופשה משנה לשנה, אלא בהסכמת המעסיק. יחד עם זאת, המעסיק צריך לאכוף בפועל את איסור צבירת החופשה ולאכוף את ניצול החופשה בפועל כל שנה, ולהזהיר את העובד מבעוד מועד כי עליו לנצל ימי חופשה עד לסוף השנה, בטרם יימחקו. אם המעסיק לא אסר את צבירת החופשה ולא אכף את ניצול החופשה בפועל, הוא אינו יכול למחוק ימי חופשה בדיעבד. ימים שאינם באים במניין ימי החופשה: ימי מילואים, ימי חג, תקופת לידה והורות, ימי מחלה או תאונת עבודה, ימי אבל, ימי שביתה והשבתה וכן ימי הודעה מוקדמת לפיטורים אינם באים במניין ימי החופשה השנתית. תיאום וקביעת מועד החופשה: המעסיק הוא זה שקובע את מועד החופשה, בהתראה של 14 ימים מראש לפחות, ככל האפשר בתיאום עם העובד. יחד עם זאת, המעסיק רשאי להוציא עובדים לחופשה מרוכזת של עד 7 ימים בהתראה של פחות מ- 14 ימים. העובד זכאי לבחור יום חופשה אחד לפי בחירתו + יום בחירה נוסף (מתוך רשימה של ימי בחירה שמופיעה בחוק), וזאת בהתראה של 30 ימים. ניהול רישום ימי החופשה: המעסיק חייב לנהל "פנקס חופשה" עם רישום של צבירת וניצול ימי החופשה, בפרקטיקה נהוג להוסיף רישום זה בתחתית תלושי השכר. פדיון ימי חופשה: בסיום העסקה, העובד זכאי לפדיון ימי החופשה שלא נוצלו, בין אם פוטר או התפטר. איסור עבודה אחרת: עובד שיעבוד בעבודה אחרת בזמן חופשה בתשלום ממקום עבודתו הרגיל, ייאבד את זכותו לתשלום דמי החופשה, והמעסיק אף יהיה רשאי לנכותם משכרו אם גילה זאת לאחר ששילם את דמי החופשה. תקופת התיישנות: יש לשים לב כי תקופת ההתיישנות בחוק חופשה שנתית היא קצרה מאוד ועומדת על 3 שנים בלבד לתביעת דמי חופשה או פדיון חופשה. איסור ויתור: הזכות לחופשה שנתית היא 'קוגנטית' ולא ניתן לוותר עליה או להתנות עליה.